הפוסט הזה נוגד את הרעיון הכללי שבעקבותו בחרתי לפתוח בלוג.
בלוג של הגשמת חלומות, של תקווה, של אהבת האחר, של נתינה ושל אכפתיות.
אך למרות זאת החלטתי לכתוב אותו.
בלוג של הגשמת חלומות, של תקווה, של אהבת האחר, של נתינה ושל אכפתיות.
אך למרות זאת החלטתי לכתוב אותו.
למה? כי אולי למרות שקמתי היום בבוקר לבוקר עצוב, בוקר חסר תקווה, בוקר שגורם לי לא לרצות לחזור לארץ שאני כל כך אוהבת וכל כך אכפת לי ממנה… אולי למרות כל זה יש תקווה. ולא… אני לא שמאלנית ולא אני לא מתחסדת ולא אני לא חושבת שאין כאן דמוקרטיה להיפך, אני חושבת שביבי ניצח בזכות הדמוקרטיה וכי אם זה מה שהעם בחר אז ככה זה צריך להיות. השאלה היא למה העם בחר את זה…
אני שומעת מכל כיוון את המשפטים: ״בחרתי כי אין אלטרנטיבה אחרת״, ״בחרתי כי אין מנהיג ראוי״, ״בחרתי כי הוא היחיד שיכול להתמודד מול הערבים ומול העולם״ ״בחרתי כי אין אף אחד אחר שיכול לעמוד מולם״. מצטערת אלה תשובות שמעידות לא על טמטום כמו שרבים בחרו לגנות את הבחירה של חבריהם, אלא תשובות שמעידות על פחדנות.
מילא אלה שמעריצים את ביבי, אותם אני מעריכה על בחירתם. אבל אלה שבחרו כי הם חלק מהעדר, כי אין להם דעה אמיתית משל עצמם והם בכלל לא טורחים לבדוק מה קורה במדינה הזאת באמת. בעיניי זה פחד ואפילו הפקרות. פחד לתת הזדמנות אמיתית, צ׳אנס למישהו אחר שעוד לא הייתה לו הזדמנות להוכיח את עצמו. לא בוחרים במישהו כי אין אלטרנטיבה. בוחרים במישהו כי הוא מודל לחיקוי, כי הוא מנהיג, כי אכפת לו מהעם שלו ולא מהכסא שהוא יושב עליו ועל המחשבה המיידית של איך הוא הולך להרכיב ממשלה כמה שיותר ימנית, מבלי לשקול אפילו ממשלת אחדות.
אני שומעת מכל כיוון את המשפטים: ״בחרתי כי אין אלטרנטיבה אחרת״, ״בחרתי כי אין מנהיג ראוי״, ״בחרתי כי הוא היחיד שיכול להתמודד מול הערבים ומול העולם״ ״בחרתי כי אין אף אחד אחר שיכול לעמוד מולם״. מצטערת אלה תשובות שמעידות לא על טמטום כמו שרבים בחרו לגנות את הבחירה של חבריהם, אלא תשובות שמעידות על פחדנות.
מילא אלה שמעריצים את ביבי, אותם אני מעריכה על בחירתם. אבל אלה שבחרו כי הם חלק מהעדר, כי אין להם דעה אמיתית משל עצמם והם בכלל לא טורחים לבדוק מה קורה במדינה הזאת באמת. בעיניי זה פחד ואפילו הפקרות. פחד לתת הזדמנות אמיתית, צ׳אנס למישהו אחר שעוד לא הייתה לו הזדמנות להוכיח את עצמו. לא בוחרים במישהו כי אין אלטרנטיבה. בוחרים במישהו כי הוא מודל לחיקוי, כי הוא מנהיג, כי אכפת לו מהעם שלו ולא מהכסא שהוא יושב עליו ועל המחשבה המיידית של איך הוא הולך להרכיב ממשלה כמה שיותר ימנית, מבלי לשקול אפילו ממשלת אחדות.
בקיץ האחרון נלחמנו על המולדת שלנו, נלחמנו על הציונות, נלחמנו על המקום שלנו ועל הבית. אך במקום לסיים את העבודה כמו שצריך יצאנו משם. כדי שמה? כדי שעוד שנה הכל יחזור על עצמו שוב. שוב נאבד חיילים יקרים, שוב הדרום יחיה בפחד, שוב 80% יברחו צפונה ושוב נחשוב ש״ניצחנו״.
היום כולנו הפסדנו, כולנו הפסדנו ולא כי חצי מהעם מטומטם או חצי מהעם חכם. הפסדנו כי לא נתנו למישהו אחר להוכיח שאפשר לעשות שינוי אמיתי במדינה הזאת. אבל בי יש עוד תקווה. תקווה אמיתית שמשהו ישתנה.
תקווה שיום אחד זוג צעיר יוכל לקנות דירה מבלי להיעזר בהורים שלו, תקווה שיום אחד לא יהיו כל כך הרבה עניים, תקווה שיום אחד מישהו יחליט שהחינוך הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר, תקווה שאפשר יהיה לחיות בכבוד, להחזיק דירה קטנה עם שני ילדים בגן ולסגור את החודש בכבוד… עד אז… נמשיך להתפלל.
היום כולנו הפסדנו, כולנו הפסדנו ולא כי חצי מהעם מטומטם או חצי מהעם חכם. הפסדנו כי לא נתנו למישהו אחר להוכיח שאפשר לעשות שינוי אמיתי במדינה הזאת. אבל בי יש עוד תקווה. תקווה אמיתית שמשהו ישתנה.
תקווה שיום אחד זוג צעיר יוכל לקנות דירה מבלי להיעזר בהורים שלו, תקווה שיום אחד לא יהיו כל כך הרבה עניים, תקווה שיום אחד מישהו יחליט שהחינוך הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר, תקווה שאפשר יהיה לחיות בכבוד, להחזיק דירה קטנה עם שני ילדים בגן ולסגור את החודש בכבוד… עד אז… נמשיך להתפלל.
